דלתות מסתובבות

היום לפנות בוקר (שבת ב-8:00 זה לפנות בוקר) התעוררתי בלי שום סיבה ועם שברי זכרונות של חלומות ודידיתי לשירותים.
אין לי מושג למה התחלתי לחשוב על רגעים משני גורל, אין לי מושג האם זה התחבר לי לחלומות (כי בדר"כ אני לא באמת זוכרת אותם) ובעיקר אין לי מושג למה לעזאזל התעוררתי בשעה שכזו!!!

אני לא מאמינה בחרטות, אני חושבת שכל החלטה שקיבלנו בחיים עזרה לנו לגדול ולהגיע למה שאנחנו ואם היינו משנים את ההחלטות הללו כנראה שגם אנחנו היינו שונים ובטח שלא היינו יודעים להעריך את השינוי, הרי אנחנו יכולים להתחרט רק לאחר מעשה כשאנחנו מבינים את התוצאה של המעשה.
לכן, אני מתנגדת לחרטה…

אבל מי לא דמיין איך החיים שלו היו שונים אם היו בוחר בדרך אחרת?

כל המחשבות הרות הגורל הללו רצו לי בשעה 8:00, בשבת, ב-3 דק' שלוקח לי להגיע מהחדר לשירותים וחזרה – הזוי ביותר!

crossroads

אז איזה צמתים משמעותיים היו לי בחיים?

אני חושבת שהכל התחיל במסיבת יומולדת בכיתה ג'.
היינו כיתה של "מופרעים", ילדים טובים שעושים הרבה שטויות כנגד המחנכת המפגרת שלנו 🙂
אני לא זוכרת של מי היתה המסיבה, אבל זו היתה המסיבה הראשונה בה היו ריקודים ועוד סלואו! (היום, במחשבה לאחור, זה נראה לי ממש ממש ממש מוקדם!)
היינו קטנטנים וביישנים ולכן כל הבנות עמדו במבוכה בצד והבנים האמיצים פשוט ניסו את מזלם. הילד הכי מקובל בכיתה פשוט עבר ילדה-ילדה ושאל אותה "רוצה לרקוד איתי?" עד שמישהי אמרה לו כן. וככה, לאחר ריקוד טיפשי אחד, הם הפכו לחברים…
מה כ"כ משמעותי בסיטואציה הזו?
אני אמרתי לו לא, בעיקר מהבושה (מפתיע, אבל הייתי ילדה ביישנית ;-)), והם הפכו לילדים המקובלים בשכבה במשך כל היסודי וגם הרבה אחרי.
שנה אחרי, הוסיפו כיתה כי היו יותר מידי ילדים בשיכבה ופיצלו את הכיתה שלנו. אני שובצתי לכיתה שהפכה להיות "כיתת החננות"…
שנים אחרי חשבתי מה היה קורה אם הייתי אומרת "כן"…
האם הייתי הופכת למקובלת? (לא שהייתי מוחרמת או משהו כזה, אבל לא מהמקובלים – חברה של המקובלים)
האם הייתי גודלת אחרת?
האם מסלול החיים שלי היה שונה?

הצומת השני הוא פורים של שנת 1996, עד אותה השנה פורים היה החג המועדף עליי, אבל מאותו חג ארור אני לא יכולה לחגוג אותו בלב שלם…
באותו פיגוע ארור נהרגו 2 בנות משבט הצופים 'פולג', 2 בנות שלא ממש הכרתי אבל פגשתי פעם-פעמיים בטיולים הנהגתיים ובפעם האחרונה שנפגשנו לא זכרתי את שמן.
עד היום, לא הצלחתי להבין למה זה השפיע עליי כ"כ, אבל משהו מאותו הרגע השתנה.
אני יודעת שזה לא רגע שניתן לשנות בחיים, בחירה שאפשר להתחרט עליה, אבל מאותו בוקר מזעזע שגיליתי שבפיגוע נהרגו 2 בנות שאני "מכירה" אני מסתובבת עם השאלה הקשה הזו: "מה היה קורה אם הייתי זוכרת את השם שלה???"

בכיתה יא' נסענו לפולין.
היתה לי חברה טובה שהיתה שקטה וביישנית אבל פלרטטנית מטבעה, ההיפך הגמור ממני.
המסע עצמו הוא מסע קשה ומאוד מורכב, אבל יש בו גם את רגעי המנוחה וההתפרקות שלו, הרי חייבים להסתובב בשוק של קראקוב ובמרכז העיר פראג… שם התקרבנו ל-2 בנים מהכיתה המקבילה.
הוא היה בחור חמוד, לגמרי לא מהמעגל החברתי שלי. אני הייתי בחורה בטיול…
אבל חוץ מטיולים בעיר העתיקה ו/או בשוק תחת מטריה אחת, לא קרה כלום.
כשחזרנו הביתה, כל אחד חזר למעגל החברתי שלו – אני לחברים בצופים והוא לחברים שלו.
אבל למדנו ביחד שיעור אחד.
בשיעור הראשון אחרי שחזרנו, חיכינו כולנו מחוץ לכיתה והוא בא להגיד שלום.
אני זוכרת את הפרפרים בבטן והלחץ שמילא לי את הגרון כשניפנפתי אותו בחוסר אלגנטיות.
הרבה זמן סיפרתי לעצמי סיפורים על הסיבות שגרמו לי להתנהג ככה, אבל בסופו של דבר יש סיבה אחת – פחדתי…
חזרנו הביתה, לחברים, לסביבה המוכרת והסביבה שלי היתה תמיד שיפוטית, ואני פחדתי ממה שיגידו. מה גם שאהבת נעוריי למדה איתנו בכיתה ומי יודע, אולי זה היה מונע ממנו לעשות את הצעד (שלא נעשה מעולם…)
מיותר לציין שלאחר מכן הוא לא ממש ניסה לדבר איתי…
מה היה קורה אם לא הייתי כ"כ פחדנית?
האם בכלל היה קורה משהו?
אולי לא היה קורה כלום אבל לא הייתי מבלה את חיי עם סימן השאלה הזה?
ואולי היה קורה משהו והייתי יכולה לכתוב כאן על החבר הראשון שלי בתיכון שהיום הוא רופא…

קפיצה קטנה קדימה – הצומת הרביעי…
זה היה בקורס קצינים, הייתי מלאת ביטחון כלפי חוץ, אבל מפוחדת מבפנים בעיקר בכל הקשור לבנים.
היה שם בחור נחמד, שהיה שונה מכל היתר. הוא היה לוחם לשעבר (שממש לא נראה כמו לוחם ;-)), הוא היה חכם וציני וכשחולקנו לצוותים מעורבים, הוא היה בצוות שלי.
היו כל מיני פלירטוטים של ילדים, אבל על כל פלירטוט היתה גם בריחה שלי כי מי יודע מה יכול לקרות…
והיה עוד בחור שלא ממש היכרתי, אבל הוא היה מסתובב בסביבתי. הוא היה שקט מאוד אבל חמוד וממש לא הבנתי מה הוא רוצה ממני כי לא הכרנו (לא היינו אף פעם בצוות ביחד).
חברה טובה מהקורס היתה בטוחה שהוא מאוהב בה, אני לא בטוחה בזה…
לרגל סיום הקורס עשינו מפגש אצל מישהו בגינה ושניה לפני שהוא הלך הביתה (או אולי זו הייתי אני שהלכתי קודם) הוא אמר לי: "יש לך את העיניים הכי עצובות שראיתי בחיי".
אני יודעת שמאז מסודרים, זה המשפט הכי שחוק בעולם, אבל זה היה הרבה שנים לפני שאסי כהן התפרסם (בכל זאת, אני כבר אחרי גיל 30…), והמשפט הזה שבר אותי.
אני לא יודעת אם היה יכול להיות משהו עם הבחור הראשון או השני אם לא הייתי כ"כ מסוגרת ומפוחדת.
אני לא יודעת מה זה היה משנה אם היה קורה משהו.
אני לא יודעת אם הצומת הדרמטית הזאת לא התרחשה בראש שלי בלבד…

הרבה צמתים יש לנו בחיים, אני משתדלת לא להתחרט על הבחירות שלי – זה לא בריא ולא יכול לעזור, אבל לפעמים אני חושבת על מה היה קורה אם…

מוניקה סקס / הסתברות

"…מבחינת הסתברות זה בדיוק כמו שתיפול עכשיו 
באמצע הרחוב אבן מכוכב שמת מזמן…"

מודעות פרסומת

2 תגובות ל-“דלתות מסתובבות

  1. פוסט מצוין!
    אני מודה שגם אני נוטה לפעמים לחלום על העבר ועל הבחירות שעשיתי (בעיקר בכל מה שקשור ללימודים).
    רובנו היינו רוצים מכונת זמן שתאפשר לנו לחזור לעבר ולתקן את השגיאות שלנו. אבל כל עוד לא הומצאה מכונה כזאת, זה רק עלול להזיק לנו..
    דייל קרנגי, הגורו של ספרי השיפור העצמי המודרניים, טוען בספרו "איך להפסיק לדאוג ולהתחיל לחיות", שעלינו להפסיק לחשוב על העבר ולהתחיל לחיות בהווה.
    אני מסכים עם הגישה הזאת. בסופו של דבר, מחשבות כאלו רק תוקעות אותנו וגורמות לנו לשקוע בדיכאון.
    "לא בוכים על חלב שנשפך" – זו אולי קלישאה ואנחנו שומעים את זה המון, אבל זה פתגם עתיק וחכם וחשוב לדעת ליישם אותו.

    • תודה!
      האמת, אני ממש לא רוצה מכונת זמן, מי רוצה לעבור את זה שוב?!?!?
      אם כבר, אז להתחיל את הכל מחדש ולראות לאן אני אגיע בפעם השניה 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s