רכבת הרים

השבוע אני קצת ברכבת הרים, אבל לא מהסוג האהוב עליי, רכבת הרים של רגשות…
אין לי מושג למה, אבל כבר הרבה זמן לא נפלתי כ"כ עמוק ועליתי כ"כ גבוה ושוב נפלתי…

בהתחלה האשמתי את ההורמונים, אלו שמציפים אותנו פעם בחודש, אבל לא – כנראה שזה קצת עמוק יותר כשבהמשך למצב רוח "המעולה" שהיה לי בתחילת השבוע, גם בעבודה לא ממש הקלו עליי והיו מעצבנים יותר מהרגיל.
ואז הגיע יום שלישי, בו מתקיים קורס עיצוב המוצר 🙂 אין ספק שזו היתה השקעה נהדרת! כ"כ כיף לי, כ"כ מאתגר ופותח את הראש… מיליון רעיונות רצים לי בראש ברגע שנותנים לנו משימה.
הבעיה היחידה, כל הרעיונות האלו ממלאים לי את הראש ומונעים ממני שעות שינה יקרות 😉
ואז חוזרים לשגרה, לעוד יום עבודה מעצבן…

האמת, זו לא ממש אשמת העבודה, זו לגמרי אשמתי, אני מורחת את העזיבה הזאת כבר יותר מידי זמן מתוך עצלנות, אימפוטנציה וסתם חוסר חשק לעדכן קו"ח ולהתחיל לחפש ברצינות.
נראה לי שאני קצת מפחדת שהשינוי הזה לא יביא לשינוי המיוחל בחיים שלי, ואז מה?!?!? אני אמשיך להאזין בלופ לדיסק המופלא של מאיה איזקוביץ??? (אין לי מושג מה יותר שובר לי את הלב אצלה, הקול המדהים, הסאונד החצי קאנטרי או המילים המדהימות – אבל מה זה חשוב, הבחורה גאונה!)

מאיה איזקוביץ / Is it alright

תקנו את הדיסק שלה, גם השירים שלא מפומפמים בגלגל"צ גאוניים!

בחמישי, אחרי יום מיגרנה (אושר גדול!), נפגשתי עם חברה שבאופן מפתיע הזמינה אותי לא.ערב. בהתחלה חשבתי שזה ניסיון לעודד אותי כי ברביעי הייתי במצב רוח ממש רע, אבל משהו בהזמנה שלה ובהתעקשות לצאת למרות שהיה לה שבוע מטורף, היה נשמע לי קצת מוזר.
הלכנו למסעדה איטלקית נחמדה, אבל קצת נפלנו עם המנות (מזל שאחרי מיגרנה התאבון לא גדול מידי…), השיחה היתה משעשעת ואפילו המצב רוח שלי היה מעודד…
ואז הגיע שלב הוידוי הגדול, זה שבגללו נפגשנו, מסתבר שלמסכנה יש crush על מישהו בעבודה…
למה מסכנה? כי הבחורה נשואה…
אז ברור לכולם שזה סתם crush מטומטם ולא משהו אמיתי, לא משהו שהיא תפעל בעקבותו ובטח לא משהו שהיא תספר עליו לבעלה, אבל בכל זאת זה משהו שצריך לדבר עליו.
משום מה לפעמים יש לנו crush על אנשים שאנחנו לא באמת מכירים, אבל משהו בהם עושה לנו את זה ומשם הכל בדימיון שלנו. אנחנו ממציאים להם תכונות שבכלל אין להם, מוסיפים להם הילה בלתי קיימת ומתבלים את הכל במשאלות לב בעוד שלצד השני אין מושג מכל זה.
סיכמנו את השיחה בכך שזה יעבור ושאין מה לדאוג 🙂
ואז היא איחלה לי שבקרוב אני אזכה להרגיש ככה, את הפרפרים בבטן וההתרגשות בלב בכל פעם שהמישהו המיוחד הזה עובר בסביבה…
המוזר בכל הסיפור הוא הביטחון המלא שהיה לה בכך שאני אמצא את זה…

בוטן מתוק בקרקס / את לא לבד

גם שיר גאוני וגם מחווה לגדי אלטמן ב-The Voice 

נ.ב.
היום ראיתי סרט לא רע: It's Kind of a Funny Story, ממולץ בחום (גם למי מכם שאינו מתחבר לנושא הדיכאון 😉 )

מודעות פרסומת

2 תגובות ל-“רכבת הרים

  1. פינגבק: פרפרים | shloshim30

  2. פינגבק: אופטימיות זהירה | shloshim30

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s