בשוֹרוֹת

אני יודעת שהקדמתי ביום, היום לא יום שישי – יום הפוסטים הרגיל, אבל אחרי שהתאפקתי ואגרתי סיפורים כל השבוע, היום קיבלתי בשורות שאני כבר לא יכולה לשמור לעצמי…

התוכנית המקורית היתה לכתוב עוד פוסט משעשע על חוויות הדייטים מהשבוע, המשך ישיר לפוסט מהשבוע הקודם. אנקדוטות משעשעות מהדייט עם בחור מס' 3 (להלן ג') שהתגלה כנמוך ממני בחצי ראש בערך (האמת, היה דייט נחמד, אבל היה חסר משהו… חוץ מכמה סנטימטרים 😉 ), לחלוק איתכם (העולם הוירטואלי שבחוץ) את החוויות מהדייט עם בחור מס' 2 (להלן ב') שהתגלה בחור די נחמד ואפילו יצאנו לדייט שני! להתחבט עם עצמי בקול איך ממשיכים עם הבחור, מה לעשות בדייט השלישי, מה הלאה וכל השאלות הרות הגורל מסוג זה.
אבל כמו שאומר המשפט הידוע: "החיים קורים בזמן שאנחנו מתכננים תוכניות" (או כל פארפרזה אחרת עליו)…

טוב, מספיק עם ההקדמה הארוכה והמתחמקת, אין דרך יפה להגיד את זה (או לכתוב את זה), לאבא שלי גילו סרטן.
הוא גילה גוש בבית השחי לפני חודש-חודש וחצי ולאחר מסע שיכנועים הוא הסכים ללכת להיבדק אצל רופא (הוא מפחד מרופאים – תסמונת החלוק הלבן, אז כל ביקור אצל רופא זו משימה קשה). לאחר בדיקות דם, CT, אוטארסאונד וכו', סופסוף הוא נשלח לביופסיה והיום הגיעו התוצאות.

כל אחד יודע שכשהרופא רוצה שתגיע אליו לקליניקה כדי לקבל את תוצאות הבדיקה, כנראה שהתוצאות לא טובות, אבל אני החלטתי לשקר לכולם וניסיתי לשכנע את אחותי שיהיה בסדר וזה לא אומר כלום (למרות שהיה לי ברור שכן…)

ולדיאגנוזה: לימפומה (מהסוג היותר קל, לא זוכרת את שמה…), שלב 2 (ניתן לטיפול), סיכויי הצלחה די טובים ויאללה לכימו' בתה"ש…

אני די דומה לאבא שלי, שנינו מתמודדים עם דברים בצורה די דומה – ציניות (והרבה), הדחקה, התכנסות, אי החצנת רגשות וראיית שחורות.
מגיל צעיר, ברור לי שאני הולכת למות מוקדם (אל דאגה, אין לי משאלת מוות וכבר הגעתי לגיל 30, אז גיל צעיר זה כבר לא יהיה 🙂 ). בהתחלה חשבתי שזה יהיה בתאונת דרכים (לפעמים המחשבה הזו עדיין עולה לי), אבל בשנים האחרונות ברור לי שזה יהיה מסרטן…
כרואת שחורות, אני כבר שנים מתכוננת ליום שבו יגלו לי את הגידול ולכן רוצה להוריד את נקודות החן שיש לי על הקרקפת – כדי שלא יצחקו עליי כשתהיה לי קרחת (אבל הרופאים לא ממש רוצים ותנסו לשכנע אותם עם סיבה מפגרת שכזו), אני כבר שנים מתכוננת ליום שסבא וסבתא יפרדו מאיתנו (למרות שאין מושג איך אני באמת יתמודד עם זה כשזה יקרה), אני כבר שנים חושבת מה יהיה כשההורים כבר לא יהיו – אבל תמיד מתחמקת מזה… אבל איכשהו, אף פעם לא חשבתי על התסריט הזה…

אז בעודי נוהגת לכיוון ההורים, רצו לי כמה סרטים בראש:
1. מה יהיה עכשיו עם ב'? איך אני אתחיל משהו כשאבא במצב כזה?
2. האם אני משתמשת בסיפור של אבא כתירוץ רק כי אני מפחדת ממה שיכול להיות עם ב'?
3. האם אני צריכה לבטל את הטיסה לארה"ב באוקטובר?
4. האם אני ילדה רעה שעל השטויות האלו אני חושבת עכשיו או שזה עוד מנגנון הדחקה?

אצל ההורים, פאנל המשפחה המצומצמת היה כבר מרוכז ואבא ואמא התחילו לזרוק שמות של אנשים שצריך לבשר להם את הבשורה. זה מחזה מאוד סוריאליסטי (במיוחד שזה קורה שעה אחרי קבלת הדיאגנוזה כשאף אחד עדיין לא מעכל):
אמא: "ל-X כבר התקשרת?"
אבא: "מה הטלפון?"
אמא: "09-….."
אבא: "X מה נשמע? טוב, אתה שומע? אז לפני חודש וחצי מצאו לי גידול והיום קיבלתי את התוצאה ויש לי לימפומה. אבל אני אהיה בסדר, רק רציתי שתדע…"
וככה זה המשיך…
מסתבר שעד שאני הגעתי, הם כבר הספיקו לעדכן את רוב החברים הקרובים, חברים לעבודה, בני משפחה נבחרים (סבא, סבתא ועוד דודים רגישים, "יזכו" לקבלת הבשורה פנים אל פנים) ולעדכן את רפרטואר הבדיחות השחורות (הידעתם – לאבא יש חיית מחמד חדשה… סרטני 🙂 ).

סרטני, חיית המחמד החדשה של אבא... http://www.bubima.com

אחרי שכל האנשים החשובים עודכנו, "הילדים" אכלו ונמאס לשבת סביב השולחן ולבהות בטלוויזיה, הגיע שלב שליחת המייל הקבוצתי…
לפני כחצי שנה גילו לחברה של ההורים, אחת מהחבר'ה, סרטן וגם אז הבשורה עברה במייל קבוצתי כאילו מדובר בעוד מייל על המפגש התקופתי בחוף הים.
אז אין ברירה, צריך לשמור על המסורת. המייל נכתב כרגיל, בתיבול ציני עם ניחוחות של פחד ונשלח לאחר שקיבל אישור מאמא וגושפנקה סופית ממני (בכל זאת, מישהו צריך לעשות בקרת איכות שאבא לא כותב יותר מידי שטויות).
אני רק מתארת לעצמי איך הייתי מגיבה אם אחד החברים שלי היה שולח מייל כזה, נראה לי שאחרי השוק הראשוני וטלפונים לשאר החברים לבירור פרטים, הייתי פשוט רוצחת אותו…

עכשיו הכל כבר שקט, כל אחד בפינה שלו מנסה להתמודד עם הבשורות, להכין את עצמו למחר – יום הבשורות הקשות עוד יותר, הבשורות לסבתא…

עדכונים בהמשך…

השיר הזה תמיד מצליח לדכא ולעודד אותי ביחד. אין ספק שזה שילוב מנצח!

מודעות פרסומת

4 תגובות ל-“בשוֹרוֹת

  1. פינגבק: עצות סבתא | shloshim30

  2. פינגבק: ואז… | +shloshim30

  3. פינגבק: אוסף | +shloshim30

  4. פינגבק: אני אמורה | +shloshim30

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s